גיבורי גיטרה: האזנה לצורך למידה
Image by Stefan Keller from Pixabay
| מאמר זה נכתב על ידי דייויד וויגל (David Wagle) ופורסם במגזין הגיטרה האלקטרוני האהוב עלי, GuitarNoise, בתאריך 30.3.2005. המאמר המקורי רשום באנגלית ואני תרגמתי אותו עבורכם. את הנוסח באנגלית תוכלו למצוא בכתובת הבאה: http://www.guitarnoise.com/print_article.php?id=502. התמונות והקישורים השונים שמשובצים במאמר לא מופיעים בנוסח המקורי, ואני ליקטתי אותם עבורכם ממקורות רבים ושונים. כמו כן הוספתי מספר הערות והסברים המופיעים במסגרות לאורך המאמר, וכמה חיוכים גם כן. |
כל המוסיקאים, או מי ששואפים להיות מוסיקאים, לומדים מוסיקה על ידי האזנה לא פחות מאשר על ידי נגינה. מי שחבר בלהקה או בהרכב מוכרח להאזין למוסיקאים האחרים כאשר הוא מנגן איתם, הן כדי להיות בקצב והן כדי להבין כיצד החלק שלו מתאים לתמונה השלמה והגדולה יותר.
אך יש סוג נוסף של האזנה שכל גיטריסט הרוצה לשפר את נגינתו חייב לעשות, וזו האזנה להקלטות של נגני גיטרה גדולים.על ידי האזנה למאסטרים אנו רוכשים ידע והבנה על היכולות של הכלי שלנו. יתר על כן, על ידי האזנה לגיטריסטים גדולים אנו מקבלים השראה. ענקי הגיטרה, מלבד היותם הדלק המצית את רצוננו לעבוד קשה יותר כדי להגיע להשגים גבוהים יותר, מהוים עבורינו גם מקור לרעיונות מוסיקליים שבדרך אחרת יתכן ולא היו עולים בדעתנו.
כמעט כל גיטריסט אמביציוזי שמע על, והאזין לג'ימי הנדריקס ולאריק קלפטון . אבל זה נדיר שמישהו יחקור יותר מאשר את קצה קצהו של הקרחון הייחודי שלו, כלומר, את אותו קומץ של נגני גיטרה כוכבים המזוהים בנקל והמשתייכים לסגנון מוסיקלי מסויים. כולנו, במידה רבה יותר או במידה פחותה, לכודים על ידי הסיגנונות וההעדפות שלנו. נגני ג'אז עשויים להאזין להרבה ווס מונטגומרי (Wes Montgomery) ולג'ו פאס (Joe Pass) , אבל הם בקושי ישימו לב לריצ'י בלאקמור (Ritchie Blackmore). נגני בלוז מכירים את כל שירי בי בי קינג (B.B. King) על בוריים, אבל זה נדיר מאד שהם ישימו לב לאדי ואן היילן (Eddie Van Halen). ומעט מאד נגני גיטרה מודרניים בכלל מודעים לקיומם ולתרומתם של נגני נישה כמו Sol Ho'opi'i Ka'ai'ai.
מטרתו של המאמר הזה היא להזכיר שיש כמות אדירה של ידע מוסיקלי לגיטרה שניתן ללקט מהאזנה לגיטריסטים גדולים אחרים, ולהציע אמנים שונים והקלטות ספציפיות שכל גיטריסט צריך לשקול את האפשרות שיהיו ברשותו, ולא רק בגלל שזו מוסיקה מעולה שכדאי שתהיה באוסף הדיסקים או ה- MP3, אלא גם בגלל העושר של טכניקות הגיטרה והתובנה שההקלטות הללו מכילות.
כמו בכל האוספים מהסוג הזה, הטעם האישי, בלי ספק, משחק תפקיד משמעותי. אני מקוה שלא יהיה בין הגיטריסטים שנבחרו להופיע כאן מישהו שאינו ראוי כלל לתשומת לבכם, אבל תמיד יהיה מקום לדיון לגבי מידת ההתאמה והנכונות של בחירה אחת על פני אחרת. בסופו של דבר, עם זאת, כל דיון שכזה הוא בריא ומועיל, ובלבד שהוא נעשה בדרך שמכבדת את דעותיהם של אנשים אחרים. ההצעה האמיתית כאן היא מעין אתגר: פיתחו את האופקים שלכם וחיקרו את העולם של מוסיקת הגיטרה דרך האזנה לאמני גיטרה גדולים.
כבעיטת פתיחה, אני רוצה לתת רשימה של "עשרת הגדולים" במקום להתבונן לעומק באמן או בסגנון ספציפי. אלא שלא תהיה זו הרשימה האופיינית להצעה מסוג "עשרת הגדולים". כולנו יודעים מי יהיה ברשימה מסוג זה, אף אם ייתכן ויכוח על הסדר או על מספר קטן של נגנים שצריכים להיות ברשימה או אינם צריכים להיות בה (וזיכרו שהרשימה אינה מוגבלת לסיגנון מסויים), כמה דוגמאות לבחירתכם: לס פול (Les Paul), ג'ימי הנדריקס (Jimi Hendrix), רוברט ג'ונסון (Robert Johnson), בי בי קינג (B.B. King), אנדרה סגוביה (Andres Segovia), סטיווי ריי ווגהאן (Stevie Ray Vaughn), ג'ו סטריאני (Joe Satriani), ומלאו את המקומות הנותרים עם הפייבוריטים הניצחיים והענקים מתחומי הג'אז, בלוז, רוק, רוק כבד, רוק מתקדם ומוסיקה קלאסית, כראות עיניכם.
הרשימה שאנסה להציג כאן תהיה "רשימת עשרת הגיטריסטים הגדולים שמעולם לא הופיעו ברשימות עשרת הגדולים, אבל היו צריכים להופיע בהן!" (או במילים אחרות אפשר לומר שזו רשימה שאת רובה המכריע לא תכירו, אבל כדאי לכם להכיר).
מקום עשירי: אל דימיולה (Al DiMeola)
IMG_0001 (12)by Michael Kollwitz is licensed under CC BY 2.0
אם אתם מעריצים את הטכניקה הנקייה והמהירות המסחררת של חברה כמו סטיב ואי (Steve Vai), אינגווי מלמסטין (Yngwie Malmsteen) ומיכאלאנג'לו (Michaelangelo), אז עליכם להכיר את אל דימיולה. אחד מגיבורי הג'אז פיוז'ן של אמצע שנות השבעים. דימיולה היה הסטנדרט למהירות מסחררת וטכניקה מושלמת.הנסיונות המוקדמים שלו עם הלהקה Return To Forever (שכללה את צ'יק קוריאה (Chick Corea) ואת סטנלי קלארק (Stanley Clarke)) מדגימים את כישרונו הגדול ואת שליטתו בג'אז פיוז'ן. הוא עזב את הלהקה ב- 1976 כדי לפצוח בקריירה כסולן. הצלחתו האומנותית והמסחרית המשיכו אל תוך שנות ה 80, כשהוא חבר לג'והן מקלפלין (John McLaughlin) ופאקו דה לוצ'יה (Paco de Lucía). בשנות ה 90 הדהים דימיולה את עולם הג'אז כאשר היפנה את גבו לג'אז פיוזן, והיקליט קטעים אקוסטיים המבוססים עלסיגנונות מוסיקליים עממיים שונים. למעריציו של דימיולה יהיו בלי ספק דיסקים אהובים שונים , אבל עם Land of the Midnight Sun שיצא ב1976 על ידי קולומביה רקורדס ומופיע על CD קשה לטעות.
הערה אישית: באופן אישי אינני מת על המוסיקה של אל דימיולה, שלטעמי היא טכנית מדי וחסרת נשמה, אך על יכולתו הטכנית המרשימה אין עוררין. האלבום המשותף שלו עם ג'והן מקלפלין ופאקו דה לוצ'יה, שנקרא Friday Night In San Francisco, הוא אלבום שמבחינת טכניקת נגינה קשה להתחרות בו, וכשאני רוצה להשמיע למישהו מה המשמעות של טכניקת נגינה בגיטרה ברמה גבוהה זה האלבום שאני בוחר בו לעיתים קרובות, אך לשמוע אותו יותר מדי זה די משעמם. חסר בו מרכיב חשוב מאד שקיים במוסיקה טובה - אין בו נשמה. כך גם באלבום ההמשך שהוציאה השלישיה הזו. עם זאת שווה להכיר את אל דימיולה ולו רק בשל טכניקת הנגינה הגבוהה שלו בגיטרה, ולכן הוא מופיע ברשימה זו, גם אם במקום האחרון. סיפור על האלבום הנ"ל וגם על הכירותי עם המוסיקה של ג'ון מקלפלין תוכלו לקרוא בסיפור "ליל שישי בסן פרנסיסקו" במדור "סיפורים למשה". ובסוגריים בתוך הסוגריים אוסיף שמאותה מחלה סובלים גם הנגנים המוזכרים בתחילת הפיסקה, אינגווי מלמסטין ומיכאלאנג'לו (סטיב ואי, לעומת זאת, מפגין מלבד היכולת הטכנית גם מוסיקה עם שאר רוח, כמו שלמד מהמורה שלו בעבר, ושותפו להרכב הגיטרות G3 בהווה - ג'ו סטריאני). |
מקום תשיעי: דרק ביילי (Derek Bailey) 
כל מי שהוריו נוהגים להתלונן שכל מה שהוא עושה זה "לייצר רעש" עם הגיטרה שלו צריך לרוץ מיד ללקנות CD של דרק ביילי, כדי להדגים איך נשמעת "עשיית רעש" אמיתית. ביילי הוא מוסיקאי מסוג אחר לחלוטין. ההקלטות שלו הן דיסוננטיות, אטונליות, לא מלודיות, ובשמיעה ראשונה נדמות להיות חסרות כיוון לגמרי. הוא יושב בחזית הג'אז האוונגרדי במשך כמה עשורים וראה בגיטרה אפשריות שמעטים מלבדו חשבו עליהן אי פעם. ה- CD שהוא אולי הטוב ביותר מפירות עבודתו של מי שכונה "הסנדק של האילתור החופשי" הוא הדיסק Improvisation, מהדורה שניה שיצאה ב1977 של הקלטה נשכחת שבוצעה על ידי חברת הקלטות איטלקית בשם Cramps ושוחררה לשוק בשנות ה- 70. דרק ביילי הוא טעם נרכש, ויתכן והקלטותיו אינן קרובות כלל לתפישה שלך לגבי מה היא מוסיקה. אבל מה שתוכל לקחת מהנסיון שלך עם דרק ביילי, גם אם לא תמצא בו שום דבר אחר, הוא הטווח הקיצוני של הטונים ושל גווני הצלילים שגיטרה מסוגלת לייצר.
מקום שמיני: ג'ימי נולן (Jimmy Nolen)
המבוגרים שביניכם, תודו בכך, תמיד אהבתם את יחידת הקצב של ג'יימס בראון (James Brown). ובכן, ליבו של הקצב של הלהקה הענקית הזו, שעל איכותה אין עוררין, היה הגיטריסט ג'ימי נולן. ג'והני אוטיס (Johnny Otis) אמר עליו: "ג'ימי נולן היה המייסד של גיטרת הפאנק (בפ' רפה), ועדיין, אותם אנשים שמושפעים על ידו אינם מודעים לכך". נולן שמת ב- 1983, בהיותו בן 49 בלבד, מכשל של הלב, השתתף בכמה הקלטות מוקדמות עם ג'והני אוטיס, וניגן בין היתר בהקלטה של Willie and the Hand Jive, עם זאת הוא ייזכר כליבה של להקתו של ג'יימס בראון. טכניקת הפריטה המובחנת של תוי ה 1/16 שלו, סיגנון הנגינה הקופצני וקוליות האקורדים, היגדירו את הפאנק, והפכו לחלק בלתי ניפרד מסיגנונם של כמעט כל נגני הגיטרה המודרניים שניגנו רית'ם & בלוז, פאנק ואפילו דיסקו. אם אתה יכול למצוא עותק של Rock and Roll Hit Parade, Vol. 1 של אוטיס, משנת 1957, קנה אותו בכל מחיר ולעולם אל תרפה ממנו. אם לא, חפש כל אחת מההקלטות של ג'יימס בראון מהשנים 1967 עד 1983. אתה תראה ששמו של נולן אינו מופיע על האלבום, אי צדק נוראי לאחד מגיטריסטי הקצב הגדולים בכל הזמנים.
מקום שביעי: רוברט וויט (Robert White)
בדיוק כמו שג'ימי נולן מעולם לא זכה להכרה על ידי ג'יימס בראון, חברת ההקלטות מוטאון (Motown records) מעולם לא זיכתה בהכרה את נגני האולפן הגדולים שלה. ניתן היה לזהות את מוטאון בנקל ובאופן מיידי על ידי הסגנון של נגני האולפן שלה, אבל איש לא ידע מי הם, ומעולם לא ניתן להם קרדיט על האלבומים שבהם הם ניגנו. רוברט וויט היה אחד מה“Funk Brothers” המפורסמים של מוטאון רקורדס. מספרים שברי גורדי (Berry Gordy) מנע מהם לצאת לסיבוב הופעות כלהקה, מכיוון שהוא רצה לשמור את המוסיקאים הטובים ביותר שהיו חתומים איתו על חוזה, לעצמו בלבד.
וויט ניגן את הפתיחה של My Girl עבור ה"פיתויים" (Temptations). הדיסק הטוב ביותר שניתן להאזין בו לנגינתו של אשף הגיטרה הזה מלבד סט הקופסה השלם של מוטאון, הוא פס הקול לסרט "עומד בצללים של מוטאון" (“Standing in the Shadows of Motown”) הסרט הדקומנטרי המספר את סיפורה של קבוצת המוסיקאים המצויינים הללו שמהם הורכבו ה“Funk Brothers”. בעוד אתה בתוך העניין, נסה להשיג את הסרט הזה. זה סיפור שראוי לספרו, ולהאזין לו ואתה תסכים בלי כל ספק, שרוברט וויט תרם רבות למוסיקת הגיטרה של היום.
מקום שישי: כריסטופר פרקנינג (Christopher Parkening)
כולנו שמענו על אנדרי סגוביה (Andres Segovia), אבל אם אינך גיטריסט קלאסי, זה ככל הנראה המקום שבו מסתיים הידע שלך על גיטריסטים קלאסיים. שליטתו של סגוביה בכלי שלו היתה מושלמת, והוא יכול היה לזהות את אותו כישרון גם אצל אחרים. על פרקנינג סגוביה היצהיר ש"כריסטופר פרקנינג הוא אמן גדול - הוא אחד מהגיטריסטים המבריקים ביותר בעולם". זה לבדו צריך להיות סיבה מספקת להוסיף את ה CD של פרקנינג לאוסף שלך! הוא נחשב על ידי רבים לגיטריסט הקלאסי הטוב ביותר החי כיום, ומעריציו המסורים יטענו בלהט שהוא בהחלט יכול להיות הגדול ביותר בכל הזמנים. הוא גם מוודא שהעולם כולו יהנה מכשרונו. אם תמצא בקרבת בוזמן, מונטנה, בתקופת הקיץ, עצור ליד בית הספר למוסיקה של אוניברסיטת מונטנה והרשם לכיתת אמן עם האיש עצמו. כאן אינך יכול לטעות עם כל דיסק שתבחר, אבל אישית אני אוהב את Parkening Plays Bach של EMI.
האתר הרישמי של כריסטופר פרקנינג נמצא בכתובת הבאה: http://www.parkening.com.
מקום חמישי: פאקו פנה (Paco Pena)
כולנו שמענו נגני גיטרה פלמנקו, אבל רק מעטים משמותיהם מוכרים בכל בית. אחד שצריך להיות, הוא פאקופנה (Paco Pena). הביוגרפיה של פנה היא סיפור מדהים של כישרון ומסירות שגברו על העוני שבו גדל. הוא החל להופיע בצורה מקצועית כבר בגיל עשר (כן, זו אינה טעות, בהיותו בן עשר שנים בלבד). בהיותו בן עשרים וקצת הופיע ב"מועדון הגיטרה" (“guitar-in”) שבלונדון יחד עם ג'ימי הנדריקס. פנה הוא גיטריסט פלמנקו מסורתי (להבדיל מאמן פלמנקו מודרני), והוא מוכר ברחבי העולם בשל הוירטואוזיות שלו. אם תוכל למצוא העתק של התקליט Paco Pena Live in London שיצא כתקליט ויניל בלבד, ואינו מודפס יותר, אל תהסס ורכוש אותו. לאלה מאיתנו שהאמצעים העומדים לרשותם צנועים יותר, ה- CD שלו Fabulous Flamenco שיצא תחת התוית של Decca, הוא בחירה מצויינת לצורך הכרות עם המוסיקה שלו.
האתר הרשמי של פאקו פנה נמצא בכתובת הבאה: http://www.pacopena.com.
מקום רביעי: פיל קיגי (Phil Keaggy)
Phil Keaggy at the McCain & Co. Guitar Pull - GMA 2006by cmcentral is licensed under CC BY-NC-SA 2.0
השמועה אומרת שג'ימי הנדריקס (ובגירסה אחרת של הסיפור מייחסים אותו דווקא לאריק קלפטון) כאשר נשאל פעם איך זה להיות הגיטריסט הגדול ביותר בעולם, השיב, "אני לא יודע, תשאלו את פיל קיגי (Phil Keaggy)". אין כל הוכחה שתתמוך בסיפור על שתי הגירסאות שלו, עם כי ידוע שג'ימי הנדריקס קרא לקיגי "הגיטריסט העולה ומגיע הטוב ביותר כיום" (the best “up and coming guitarist today”), במופע של דיק קאווט (The Dick Cavett show). קיגי היגיע להכרה ארצית עם שלישיית הרוק של שנות ה 70' המוקדמות "נבל הזכוכית" (Glass Harp). כלהקת חימום של "שיקאגו" (Chicago), "יס" (Yes), "פרפר הברזל (Iron Butterfly), הנדריקס (Hendrix) ו"טראפיק (Traffic), שלישיית Glass Harp היתה בדרכה לכוכבות הרוק-נ-רול. אבל זה לא נועד לקרות. הוריו של קיגי נהרגו בתאונת דרכים וקיגי עזב את סצנת הרוק כחוזר בתשובה לנצרות. מוסיקלית, קיגי נשאר חדשני ,נמרץ ומלא חיים, אך רק אנשים מעטים שמחוץ למעגל המוסיקה הנוצרית מודעים לכישרונו. למרבה המזל, בשנים האחרונות, Glass Harp חזרו לנגן יחד, וטכניקת הרוק הנפלאה, שעשתה את קיגי לכוכב מתחיל ניתנת לצפייה בהופעות עם מוסיקאים בעלי כשרון דומה, פעם נוספת. בעוד שאלבום הבכורה , שהפיקה הלהקה בהפקה עצמית ב- 1970 הוא האלבוםם האהוב עלי, בהיותו אלבום הויניל הראשון שהיה בבעלותי אי פעם, הרי שסט הדיסקים המשולש Stark Raving Jams הוא תענוג שאין להחמיצו. בהיותו אלבום אוסף שנלקח מהופעות מרובות, האלבום הזה חסר רצף, אבל הוא יותר ממפצה על כך בנפח של ההופעות המופלאות שנכללו בו. אם אינך מעריץ של הג'ם סשנס המאולתרים המורחבים, ולא חשוב באיזו מידה, בדוק את ה CD של ההופעה החיה האקוסטית שהוקלטה ב- Philly Live! Phil Keaggy In Concert An Evening Of Acoustic Guitar.
האתר הרשמי של פיל קיגי נמצא בכתובת הבאה: http://www.philkeaggy.com/.
מקום שלישי: סול הופיאיי (Sol Ho'opi'i)
מקום שני: לאו קוטקה (Leo Kottke)
File:Leo Kottke 6-16-07 Photo by Anthony Pepitone.jpgby Dxede5x is licensed under CC BY-SA 3.0
ובמקום הראשון...שון...שון...: סטיב קרופר (Steve Cropper)
כן, הבחור מהסרט "האחים בלוז" (Blues Brothers)* על שתי גירסאותיו. כן, אני רציני. הקריירה של סטיב קרופר (Steve Cropper) החלה בזינוק מוקדם כשעבד עם אוטיס רדינג (Otis Redding). הוא קיבל קרדיט על עזרתו בכתיבת (Sitting on) The Dock of the Bay and Fa-fa-fa-fa-fa (Sad Song). הוא עבד עם בוקר 
Steve Cropperby Anthony Moulay is licensed under CC BY-NC-ND 2.0 טי (Booker-T) וה- MG's, בכמה מעבודות גיטרת הנשמה התובעניות ביותר מאז ומעולם. סם ודייב (Sam and Dave), ווילסון פיקט (Wilson Picket), וכמה מאורחי מופעי ההקלטות של ממפיס (Memphis recording acts) מצאו את הסאונד שלהם כשסטיב קרופר מנהל את הקלטות האולפן, מנגן בעצמו, מוסיף משפטי מילוי מוסיקליים מלאי תוכן ועושה את המיקס ואת עבודת הפוסטפרודקשן. קרופר ידוע במיוחד בשל המינימליזם שלו. גאון גיטרה על ידי כל מתיחה של הדמיון, הוא גאון אבסולוטי בלא למשוך תשומת לב לנגינה שלו כאשר באותו זמן הוא עושה אותה לחלק המרכזי של המוסיקה. האזינו ל- Green Onions של בוקר טי וה- MG's, או לגירסת הכיסוי של Sweet Home, Chicago מהסרט "האחים בלוז" (Blues Brothers), ומה שגורם להם לעמוד ולהתבלט זו עבודת הגיטרה המדהימה, אבל מה שאתה שומע זה הבס, האורגן והקרנות. יכולתו המופלאה של קרופר לדעת מתי בדיוק ממספיק זה מספיק, אין דומה לה. אם אי פעם תמצא את אלבום הויניל מ- 1981 Playing My Thang קנה אותו ואז תן לי לקנות אותו ממך. אתה יכול לשמוע את קרופר במיטבו בהוצאה המחודשת על CD של האלבום מ- 1971 With a Little Help From My Friends, ואתה יכול תמיד לבחור באוסף "המיטב של" (The best of) של בוקר טי וה- MG's גם כן.
האתר הרשמי של סטיב קרופר נמצא בכתובת הבאה: http://playitsteve.com/home/.
* ומי שלא ראה את הסרט "האחים בלוז" - שירוץ לראות! זה כיף של סרט, עם מוסיקה מעולה (וסטיב קרופר הוא רק אחד מהנגנים המצויינים שמשתתפים בחגיגה הזאת) וגם ג'ון בלושי, שהיה אחד השחקנים הכי מצחיקים שפגשתי בסרטים מימי, עד מותו ממנת יתר של קוקאין ואלכוהול.  Blues Brothers Original Soundtrack Recording 12" VINYL LPby vinylmeister is licensed under CC BY-NC 2.0 |
אז זו הרשימה שלנו להפעם. היא בלי ספק אינה שלמה, ויש עוד הרבה להוסיף עליה בהמשך. בינתיים , אני מקווה שתמצאו כאן לפחות אמן אחד שמעולם לא שמעתם עליו ותחקרו את המוסיקה שלו, או שתמצאו ריף שיתן לכם השראה ותמצאו איך הוא מנוגן. אפשר שתגלו מקצב שמעולם לא שמעתם לפני כן ותביאו אותו ללהקה שלכם, או שתנסו לשחזר אותו עם הציוד שיש לכם בבית כדי להשתמש בו לג'אם. אם יבוא לכם אני אשמח לשמוע למה אתם מסכימים או לא מסכימים ברשימה הקצרה הזאת שהבאתי לפניכם. אולי אתם מכירים, או יש לכם, דיסק טוב יותר מאלה שהזכרתי כאן, ואןלי אתם באמת, באמת חושבים שאמן מסויים אסור היה להשמיטו מהרשימה הזו. גם זה טוב - לדבר על המוסיקה שלנו זה מהנה כמעט כמו לעשות אותה!
