לנגן עם שכנוע

Image by Pexels from Pixabay 

הטיפ הנהדר הבא, פרי עטו של כריס סטנדרינג, הופיע במגזין הגיטרה Guitar Noise (מתאריך 29 למרץ 2006), ומצא חן בעיני כל כך שמייד ישבתי ותרגמתי אותו עבורכם. אני משוכנע שרבים מכם יוכלו להסתייע בו לשיפור נגינתם במידה רבה.

לעיתים קרובות אני מתאכזב כשאני שומע נגני גיטרה ג'אז מנגנים במועדונים, ואין זה חשוב עד כמה טובים הם עשויים להיות. רבים מהם תרגלו את הטכניקה שלהם, ויש להם ידע מרשים ביותר בהרמוניה. הם שומרים על תזמון טוב ומנגנים היטב עם חברי הלהקה האחרים. אבל תשע מעשר פעמים אני מתאכזב ואני סבור שאני יודע למה.

רבים מהנגנים הללו מבלים אינספור שעות באימונים בחדר השינה שלהם, עובדים על חומר, ממקצעים דברים לשלמות, מנתחים שינויי אקורדים עובדים על רעיונות הרמוניים וכן הלאה, דבר שאיש אינו ממליץ עליו יותר ממני, אבל לעיתים כל כך תכופות זה נראה שאותם נגנים חסרים את היכולת לתקשר מוסיקלית.

למעשה זה מזכיר לי במידת מה את התקופה בה גרתי בלונדון ושתיתי עם מספר נגני קרן בבאר במהלך ההפסקה שלהם (באנגליה, נגני קרן, ובמיוחד מצפון אנגליה נהנים לחסל בקבוק או שניים של בירה!) והקשבתי להם אומרים עד כמה לא נותר להם זמן כלל ל"פנתרים" שבקהל. בגישה זו, נגני הקרן הללו שמו עצמם בתוך בועה, מפרידים את עצמם, מותחים קו דמיוני בקצה הבמה. יותר כמו גדר חשמלית! אני אף פעם לא הבנתי את זה, זו הייתה כמעט דרך להצדיק את המידה הזעומה של העבודה שהם היו מוכנים להשקיע כדי באמת להעביר את האמת המוסיקלית שלהם לקהל. מה שהם אמרו מוסיקלית יכול היה להיות מאד נבון, אפילו מרשים, אבל מה שזה לא היה נשאר על הבמה. איש בקהל לא הוזמן לחוות את השיחה המוסיקלית הזו. זה נראה שהקהל היה הדבר האחרון שנחשב בעיניהם.

אני לא בא להציע שאנו האומנים נבדר את הקהל עם ריקודי סטפס, סיבובי צלחות, סיפור בדיחות וכו'. אני מדבר על מציאת הדרך לתקשר עם הקהל, והדרך הראשונה לעשות זאת היא דרך הקרנת צליל עם הכלי שלנו. אל תשכחו, כנגנים כליים עלינו להתאמץ מעט יותר לתקשר עם הקהל כי אין זמר שיעשה זאת עבורנו. עלינו לוודא שהקול האינסטרומנטלי שלנו עובר.

ואני מוצא, בחזרה לאכזבה שלי מכל כך הרבה נגני ג'אז במועדונים, שהם פשוט אינם מתייחסים לאותה תקשורת בינם לבין הקהל שלהם. אני מאמין שרובם כלל לא הקדישו לזה תשומת לב ואני מאמין שזה חשוב במידה רבה מאד.

אני מדבר על נגינה עם שכנוע אמיתי. לכל כך הרבה נגנים חסר הכוח הזה, הכל כל כך מוגבל ותמיד נראה שהם מחפשים אחר התווים הנכונים, מתנצלים במידה מסוימת. זה אינו מיתרגם היטב לקהל, לעיתים קרובות זה לא מיתרגם היטב גם למוסיקאים אחרים. יותר מדי שעות של תרגול אובססיבי בחדר השינה ולא מספיק זמן בבית קפה בשיחה עם אנשים אחרים על החיים שלהם! מוסיקאים יכולים להיות מבודדים להחריד ואלו שהם אובססיביים לחלוטין עם הכלים שלהם מסיימים בדרך כלל כקורבנות הגדולים ביותר, והם עשויים אפילו לא לדעת זאת. אבל אני סוטה מעט מהנושא...

מה שאני באמת מדבר עליו הוא לנגן כל תו עם שכנוע מוחלט, עם בטחון, כאילו שאתה באמת מתכוון לכל תו. אפילו אם הפרזה הזו היא באורך חמישה תווים בלבד, נגן אותה בכוונה אמיתית. עשה זאת חשוב לך שג'ו מה שמו מהקהל, שאין לו מושג קלוש על הרמוניה מתוחכמת, מרגיש אותך, מבין אותך.

דמיין שאתה במועדון, או אפילו באולם קונצרטים. נגן פרזה מוסיקלית ודמיין שהאנשים שבאחורי האולם צריכים "להרגיש" אותה, בדיוק כמו שאתה מתכוון להרגיש אותה. איך תעשה זאת? דמיין שהצליל באמת מקרין, חותך דרך החשכה בדיוק באמצע האולם. דמיין שאין מיקרופון מחובר למגבר שלך ועליך באמת להקרין את הצליל שלך. לא בקול רם אלא ממורכז. זהו העניין שנגני גיטרה קלאסית צריכים להתמודד עמו בשנותיהם המתקדמות, כי לעיתים קרובות הם נתונים לחסדי הגיטרה שלהם והאולם המקיף אותם. והם אכן מצליחים לעשות זאת!

לכו והאזינו לפאט מארטינו מנגן במועדון וראו אם עליכם להיאבק כדי לשמוע, ולהרגיש כל תו יחיד וכל פראזה שהוא מנגן. ועם טון שאין למעלה ממנו. ראיתי קונצרט פרטי עם פאט מאטיני בשנה שעברה ב USC והוא יצא לבמה, תפס עמדה, ולא זז מילימטר לאורך כל השיר, הוא היה כל כך מאובן, כל כך בתוך הרגע. הסאונד והטון שלו היו מושלמים, וכל תו נוגן בתשוקה ובשכנוע.

יכול להיות שלחוסר תקשורת יש קשר לאנשי ג'אז שככל שהם יודעים יותר, הם הופכים ליותר מודאגים וחסרי בטחון. לעומת זאת, נגני גיטרה רוק שלעיתים קרובות הם שאננים ללא בושה לגבי המגבלות המוסיקליות שלהם, מנגנים במעין תחושה של חרדה ושכנוע שנדמה שיוצרים תקשורת די טובה! לך תבין.

יהיה הסגנון אשר יהיה, אני מאמין באמת שזה ההבדל בין מוסיקאי שמנגן לעצמו ואמן שבאמת צריך להעביר את המסר שלו או שלה הלאה.

אני שמתי לב לפילוסופיה השלמה, וכמעט בלתי מוחשית הזו, כשעשיתי לראשונה את המעבר מנגן צדדי במסעות הופעות לנגן הקלטות באולפן. בהופעות היה לי קל מדי להתחבא מאחורי הגיטרה שלי, אפילו כשהיה לי צ'אנס להתבלט באמת כסולן. אבל ברגע שהיה עלי לעבור לקדמת הבמה כאמן, נפלה עלי ההארה שעלי לגרום לגיטרה שלי לדבר על אמת! היה עלי לחתוך דרך הלהקה כמו ווקאליסט שמרחף מעל הכל. "איך אני עושה זאת?" שאלתי את עצמי.

וזה הרגע שבו התחלתי להיות ממוקד על פיתוח סאונד וסגנון ייחודי, ומצאתי שעל ידי כך שאני באמת מתכוון לכל תו שאני מנגן (וכמובן השגה של צליל הגיטרה הטוב ביותר שאני מסוגל להפיק) ומיקוד על הקרנת הצליל, התחלתי להשיג את זה.

וזה מאמץ מתמשך, ואני מוצא שאני מאכזב את עצמי גם כן, וזה קורה בדרך כלל בגלל שאני לא בתוך הרגע. וכשאני לא בתוך הרגע אני לא מתקשר מוסיקלית בצורה שאני רוצה.

אני חושב שזה גם בסדר גמור לנגן בשקט. ג'ו פאס גרם לכולם לשבת על קצות הכיסאות שלהם כשראיתי אותו מנגן כל הזמן במועדון של רוני סקוט בלונדון, בשנות ה- 80. כך גם טד גרין. פשוט יפה להפליא.

הנה עוד משהוא לחשוב עליו. הייתי במועדונים שבהם הנגנים ממש הפסיקו לנגן והתלוננו שאינם יכולים להמשיך אלא אם כן כולם בקהל יפסיקו לדבר. אתם יודעים מה יש לי להגיד על זה? נגנים אלה שעל הבמה לא החזיקו את הקהל בכיס האחורי שלהם! הם לא תיקשרו. ואני לא מתעקש על שטיק (פעלול, תעלול), אינך צריך לעשות זאת. אבל עליך לדעת "לעבור". הנגנים הגדולים הללו שרק הזכרתי, הם החזיקו את הקהל מהופנט. יכולת לשמוע סיכה נופלת. למה? כי הם דאגו להעביר את הנקודה שלהם אל הקהל, ולהעביר את הנקודה שלהם זה בדיוק מה שהם עשו!