Carl Verheyen @ Reggies, 6/5/16" by kylegaddo is licensed under CC BY-NC-ND 2.0"  

על ההבדל בין עבודת האולפן לבין מסע הופעות

את הסיפור הבא מצאתי בחוברת ישנה של המגזין Guitar, ומכיוון שהוא מעניין ומשעשע למדי, הבאתי אותו כאן. המספר הוא קארל ורהיין (Carl Verheyen), גיטריסט מסטודיו סיטי, קליפורניה, שהופיע בכ- 200 תוכניות טלוויזיה, בהקלטת עשרות ערוצי קול לסרטים, אלפי פרסומות, הופעות עם מגוון של מוסיקאים והוציא מספר אלבומי סולו. הסיפור הבא התרחש בסיומו של מסע הופעות של חודש ימים באירופה, לקידום אלבום הסולו הרביעי שלו  Slingshot. השנה 1998.

קארל ולהקתו היו סחוטים אחרי לילות רבים של נגינה אינטנסיבית ברמה גבוהה. הופעתם האחרונה היתה באמסטרדם, ובבוקר שלמחרת עלו על מטוס בדרכם הביתה, במצב "ישנוני, אבל שמחים להיות בדרך הביתה". הטיסה שעליה עלו היתה מיועדת לוושינגטון, שם היה עליהם להחליף מטוס ולהמשיך לקליפורניה. בחלקה הראשון של הטיסה השתמש קארל במחשב הנישא שלו, ובלי לשים לב רוקן את הסוללה של המחשב עד הסוף. כשהיגיעו למכס בוושינגטון, התבקש קארל להפעיל את המחשב. זו בדיקה שיגרתית נגד פצצות, שרשויות התעופה האמריקאיות נוהגים לערוך לכל מי שמגיע ובידו מחשב נישא, ולא היתה לו כל התנגדות לכך מתוך הבנה שמדובר בשיגרה הנערכת מסיבות בטחוניות. אלא שהפעם הסוללה של המחשב היתה ריקה לחלוטין והכבל שבאמצעותו ניתן להפעיל את המחשב על ידי חיבור לחשמל היה במטען שלו, אי שם בין המטוסים.

כשקצין המכס חושד במשהו, אתה מלווה לשולחן אחר שם ישנו מחשב מאבחן חלקיקים גדול, והפריט החשוד נבדק על ידי ניגוב צדדיו עם מטלית מיוחדת שמוזנת למחשב והחלקיקים שדבקו בה נבדקים ומזוהים על ידי המחשב. מסיבה כלשהי המחשב הנישא של קארל הגיב בצורה חיובית לבדיקת חומרי נפץ! כולם (ובמיוחד קארל) נידרכו בצורה גלויה לעין, אז הם בדקו את המחשב שוב ושוב ובכל פעם התקבלה אותה תוצאה. המפקחים נקראו למקום והסוללה וכונן הדיסקים פורקו מהמחשב ונבדקו בנפרד, שוב עם אותן תוצאות: חומר נפץ. כעת לקחו את קארל והעבירו אותו חקירה מדרגה שלישית: "מה העיסוק שלך? באלו ארצות ביקרת? מי חוץ ממך השתמש במחשב שלך?"

רק כאשר נשאל אם היה בקרבת חומר נפץ בשלושת השבועות האחרונים, נזכר קארל בהופעה שלהם במזרח גרמניה. במקום לנגן בברלין, אורגנה להם הפעם הופעה בעיר באוטזן שליד דרזדן. אולם ההופעות שבו ניגנו היה בית חרושת לאבק שריפה בתקופת  מלחמת העולם השניה, ורק בעת האחרונה שופץ והומר לאולם קונצרטים יפהפה בעל 500 מקומות ישיבה. הבנין עמד ריק במשך 50 שנה, אבל מכשיר הבדיקה הרגיש של המכס האמריקאי הצליח למצוא שרידי אבק שריפה באבק שדבק במחשב, וזה רק בגלל שבמהלך הטיסה הוחזק המחשב בתיק ההופעות שבו השתמש קארל (המחשב עצמו לא היה באולם ההופעות, אבל תיק ההופעות היה שם, ומשהושם המחשב בתיק ההופעות דבקו בו חלקיקי אבק זעירים שהיו בתיק והם אלה שאובחנו על ידי מכשיר הבדיקה).

קארל הסביר זאת לקציני המכס החשדניים, והיציע שיבדקו את תיק ההופעות ואת הגיטרה שלו, ולאחר שמצאו שהאבק שעליהם תואם את הממצאים שנמצאו על המחשב הנישא, שיחררו אותו - לא לפני שמילאו דו"ח רב עמודים שבראשו התנוסס מספר הדרכון של קארל. זב מלחיץ למדי כשאתה מעוכב בחו"ל במהלך נסיעה, וזה עוד יותר גרוע כאשר אתה מנוע מלהיכנס לארצך שלך.

למחרת, כשהוא מצוי בבטחה בלוס אנג'לס, היה על קארל להאבק בג'אטלג כדי להשתתף בהקלטת ג'אז שנקבעה מראש לתאריך זה. הוא היגיע לאולפני "הכובען המשוגע" כשהוא מצפה לנגן משהו בסגנון סמבה על גיטרה קלאסית, כנגן מלווה להקלטה של פסנתר אקוסטי. הוא הסתכל על זה כהזדמנות לחזור בצורה רכה לסצינת האולפן אחרי חודש בדרכים. אבל, למרבה חרדתו, המלחין מארק גאסבארו כתב את "שורת האוניסון מהגיהינום" לגיטרה וויבראפון. הטמפו היה MM=200. כיוון שהמשקל היה 3/4 התיבות עפו במהירות, והוא כבר חודש לא קרא תוים.

כשאתה במסע הופעות אתה יכול להכנס למרחב אומנותי מאד. אתה עובד על ההבעה המוסיקלית שלך מבלי להטרד בפרטים כמו מצב התנועה, הציוד ולוחות הזמנים. זו הזדמנות לעדן בהתמדה את סיגנון האילתור שלך, לנסות ולהשיג את ההופעה המושלמת, לילה אחרי לילה. אתה חותר כל הזמן לרמה הגבוהה ביותר של נגינה ואינטרקציה עם הלהקה שלך ועם הקהל. ככל שאתה עושה יותר הופעות, כך גדל הבטחון שלך שהלהקה הזו מובטח לה שתפוצץ את מוחם של האנשים שבאים להופעות שלה.

אז זה היה המצב שבו מצא קארל את עצמו. בקושי נרגע מתקרית אבק השריפה של היום הקודם, וכבר הושלך ללחץ הגבוה של עבודת האולפן, יחד עם נגנים שללא קושי קראו את התוים המהירים של שמיניות במהירות 200 BPM! במהירות כזו האיצבוע הוא הכל. הוא ניסה למצוא תבניות מוכרות שהוא יוכל להסתמך עליהן כדי לנגן במהירות הדרושה ולעשות את זה מהר, והיה מאושר כשהטכנאי גילה תקלה שמנעה מהם לסיים את ההקלטה בזמן. למארק, המלחין היה זמן הקלטה מוגבל באותו יום, אז זה היה "מה לעשות, זמנך עבר".

כך יצא שקארל יכול היה לקחת את התוים הביתה לכמה ימים ולעבוד עליהם. היות והוא רחש כבוד רב למארק כמלחין הוא רצה שזה באמת יתנגן ולא רק לקרוא את התפקיד שלו. הוא עבד על זה כמה ימים, משפר ומעדן את האיצבוע כדי לקבל זרימה מקסימלית מהפרזות שהיה עליו לנגן, וגם כך, כשבא הזמן להקליט את זה, הוא לא ידע את הקטע בעל פה אבל הוא ידע את האיצבוע המיטבי ויכול היה לנגן אותו במהירות הנכונה.

זה לא היה הדבר הכי קשה או הכי מהיר שהוא נתקל בו בעבודות הסטודיו שלו, אבל זה זכור לו תמיד בהקשר של תקרית אבק השריפה. שני אירועים שנתנו לו פרספקטיבה על הדרך ועל האולפן, ועד כמה הם שונים זה מזה.